שבת ~ והירח

"היום בו הירח מלא נקרא בפי הבבלים העתיקים בשם סא-בת, כלומר 'מנוחת לב'. הם האמינו שביום זה האישה שבירח, אישתר, כפי שנודעה אלת הירח בבבל, היתה במחזור".

הפיסקה המפתיעה הזאת, מתוך הספר "איך גורמים לאהבה להישאר" / טום רובינס (ספר פרוזה), שלחה אותי למחקר קטן בנושא הירח והשבת. זה התחבר לי עם מידעים שמגיעים אליי לאחרונה ממחקרה של האגיפטולוגית גלית בן טובאל, מחברת הספר "צופן משיח".

אז הנה קצת ממה שגיליתי:

לוח השנה המסופוטמי (הבבלי) היה דומה מאוד ללוח השנה העברי שנוצר בעקבותיו. זהו לוח שנה ירחי, ובו 12 חודשים וחודש אדרו (אדר) נוסף בשנים מעוברות. המילה "חודש" עצמה נקראת בבבלית "ארחו" (arhu), וגם היא מהמילה "ירח". שמות החודשים הבבליים היו המקור לשמות החודשים העבריים, אך תחילת השנה היתה באביב, בחודש ניסן. תשריתו (תשרי) שפירושו "התחלה", ציין את תחילת המחצית השנייה של השנה.

הבבלים חגגו מדי חודש שלושה מופעי הירח:

 ירח חדש - ראש חודש. ומכאן שהמילים "חדש" ו"חודש" קשורות זו לזו ומקורן במולד הלבנה.

 זריחת הסהר – יום 7.

 ירח מלא – יום 15. יום זה אכן נקרא בבבל בשם sabattu או sapattu , כנראה מהצירוף האשורי sa-bat ("אמצע-מנוחה"). בטקסט אשורי קדום מכונה יום זה "יום מנוחת הלב" – בשפת המקור: "אום נוח ליבי".

השבת היהודית היא למעשה גלגול של יום החג החודשי של הירח המלא, שהפך בתקופת המקרא ליום מנוחה שבועי, יום של שביתה מכל מלאכה.

את חגיגות הירח המלא שימרה היהדות בכך שרוב חגיה נחגגים בירח מלא, שהוא הזמן שבו הלילות הכי מוארים ומאפשרים יציאה וחגיגה.

גם חודש שבט העברי קרוי על שם החודש הבבלי Sabatu.

עכשיו נתבונן על שמותיהם של אלי הירח אשר להם סגדו בימי קדם באזור ישראל והסהר הפורה (שם שגם הוא עצמו מקושר לירח, אמנם בשל צורתו הגאוגרפית, והוא נחשב לערש התרבות האנושית):

סין – אל הירח המסופוטמי, אביהם של האלה איננה (אישתר, עשתורת) ושל האל שמש. עיקר הסגידה לו נעשתה בערים הקדומות אוּר וחרן.

נאננה (Na-an-na) – הגרסה השומרית של סין

ירח – אל הירח הכנעני

חונסו – אל הירח המצרי, שמשמעות שמו "הנודד" או "הנוסע", והוא מקושר להתחדשות, ריפוי ופיריון. האמונה היתה שכשהסהר זורח – הנשים נכנסות להריון. באחד ממקדשיו הוא מתואר כנחש המפרה את הביצה הקוסמית בבריאת העולם. ישנו חיבור חוזר ונשנה בתרבויות שונות בין הנחש לבין רפואה. (אך כזכור, בסיפור הבריאה היהודי הנחש מקולל כבעל החיים שהביא לחטא הקדמון).

השמות ל"ירח" במזרח הקדום היו: יע, יה, יח, נה, סין.

פרעה מלך מצרים מייסד השושלת ה-18, שלעתים מזוהה כפרעה מסיפור יציאת מצרים, נקרא יעחמס, שפירושו "הירח נולד". וזאת בניגוד לרוב הפרעונים משושלות אחרות, ששמם היה קשור לאל השמש "רע", כמו רעמסס.

ישנם היום חוקרים המאמינים כי העברים היו במקורם תרבות ירחית ושהאל הראשון שלנו היה הירח. השם "יה" הוא אחד משמותיו של הירח וגם של אלוהים. אברהם אבינו הגיע מהעיר אוּר, ובדרך לכנען השתקע בחרן, שתיהן ערים שהיו מקודשות לאל הירח סין. יש המפרשים את שמות בני משפחתו כקשורים לירח: תרח – ירח, נחור – נחרת לילה, לוט – הירח לוט בחשכה, כלומר ירח שחור, שרה – סהר, לבן הארמי (גם הוא מחרן) – לבנה.

אזורנו משופע בערים עתיקות ששמותיהן קשורים לירח, כגון יריחו, בית ירח, וגם קומראן (בה נמצאו המגילות הגנוזות) מהמילה הערבית לירח – קמר. וגם מדבר סיני והר סיני – ששמם גזור משמו של אל הירח סין, וכך אולי גם הסנה הבוער. וגם חודש סיוון, שבמקור הבבלי הוקדש לאל זה.

אגב, גפ המילה תאריך (בערבית - תאריח) מקורה במילה "ירח". כי לפי הירח נקבעו הזמנים בעולם הקדום.

בצפון אתיופיה נמצאת עיירה בשם יחא, שבה התפתחה ממלכת סבא או שבא (משם הגיעה מלכת שבא). גם כאן השמות מרמזים על הקשר בין הירח (יחא) לבין המספר 7 והשבת (שבא).

במקום נמצאו שרידים של 7 מקדשי ירח, וכן ארמון שבנוי בהתאמה גאומטרית למיקומם של גרמי השמים, והירח בראשם, ובו נמצאו גם תחריטים ופסלים שמצביעים על פולחן פיריון.

גלית בן טובאל מספרת כי במקדשים אלה כיהנו כוהנות ירח, שאחד מתפקידיהן היה לשמור על הסנכרון של הנשים עם הירח, ואחת עם השנייה, ועל ידי כך לשמר את הסנכרון וההרמוניה עם הבריאה כולה.

הן עשו זאת בכך שכינסו את הנשים יחד ביום "שבת", כלומר בזמן הירח המלא, שבו הן קיבלו את הווסת שלהן יחד. (בימינו מקובל לחשוב שנשים דיממו בעת ירח חסר, ואילו כאן מתואר להפך).

הנשים ישבו יחד ודיממו אל האדמה, כדרך להגביר את פריונה. מכאן אפשר להניח שהמילה "שבת" קשורה גם לפעולה "לשבת" (על האדמה).

מכך עולה שהמילה "שבת" משמרת זיכרון של הקשר המקודש והעתיק בין האישה לבין האדמה והירח!

הנחת המוצא של כוהנות הירח היתה שכשהאישה מסונכרנת – כל הבריאה מסונכרנת והרמונית. המילה "רחמים" מתארת ריבוי של המילה "רחם", כלומר - כשנשים נמצאות יחד, הרחמים שלהן מסתנכרנות זו לזו והתוצאה היא תדר של חמלה.

משום כך התנועה שלנו, של חידוש מעגלי נשים בארץ, היא כה הכרחית בעת הזו (הבלתי הרמונית בעליל).