ריפוי הנשיות ~ ריפוי החברה

זוכרות את הבחורה ההיא מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שישבה יום אחד בבית קפה ופתאום הבינה מהו הדבר שהלך והשתבש כל הזמן הזה לאורך ההיסטוריה, ושבגללו רוב בני האדם הם אומללים? והיא סוף-סוף ידעה כיצד יכול העולם להפוך למקום טוב ומאושר... (אבל לא הספיקה לספר על כך לאיש, כי בדיוק אז העולם נחרב).

אז אני די מסתובבת ככה בעולם בשנים האחרונות.

בתחושה שהתשובה לכל תחלואיי האנושות ברורה לי, שיש דרך קלה להפוך את העולם שלנו, שכבר כמעט נחרב, למקום טוב באמת.

והתשובה הזו, בעיני, היא: השבת האיזון בין הזכרי לנקבי בעולם.

מהות זכרית ומהות נקבית קיימות במינונים כאלה ואחרים בכל אדם, גבר או אישה. הן קיימות באופן מאוזן בטבע, אבל אצל המין האנושי הן יצאו מזמן מאיזון.

תחשבו על כך שבמשך 5000-6000 השנים האחרונות (למעט 200 השנים האחרונות, שבהן מתחילים הדברים להשתנות), מאז תחילת עידן הפטריארכיה, האנושות חיה ומתנהלת כשרק חצי ממנה בעצם מביא את עצמו לידי ביטוי. החצי הזכרי. הוא זה שיוצר בצלמו ובדמותו את המציאות שכולנו חיות וחיים בה. הוא זה שקובע את הערכים, כותב את ההיסטוריה, מחליט על עקרונות הדת, החברה והפוליטיקה. אלוהים הוא גבר. השליטים, הכוהנים, המצביאים, המדענים, האמנים ~ במשך אלפי שנים רובם ככולם היו גברים.

התוצאה של זה היא שעד היום, כולל היום, כולנו חיות וחיים מתוך תפיסת עולם פטריאכלית, שמופנמת כל כך עמוק בתוכנו, עד שאנחנו אפילו לא מודעים אליה. היא שקופה לנו, כמו המים לדג.

התפיסה הזו מקדשת בכל מישורי החיים את העיקרון הזכרי: צמיחה, עשייה, השפעה, התקדמות, מודעות, אנליטיות, היררכיה, שליטה, סדר, לינאריות, הישגיות, רציונליות, כוחניות, קשיחות, פחד מוות מהמוות, שאיפה אל השמים, אל הגאולה ואל האור.

בעוד שהאיכויות הנשיות – של מעגל וסיפרלה, התמסרות, קבלה, הכלה, מחזוריות של חיים-מוות-חיים, חיבור לאדמה, לחושך ולמסתורין, כאוס, אינטימיות, רגישות, אינטואיציה, הוויה והשתהות – כל אלה אינן מקבלות כמעט ביטוי בתרבות שלנו. הן נחשבות שוליות, בלתי-ראויות, מגוחכות או מאיימות.

נובע מכך שכולנו חיים, כאנושות וכפרטים, על חצי כוח. כמו נכים. חצי מהפוטנציאל האנושי שלנו כלל איננו מנוצל. וההפסד כולו שלנו.

אנחנו כמו אדם שמשתמש רק באונה השמאלית של המוח שלו, ואז מתפלא שקשה לו לתפקד וליהנות בעולם.

אנחנו כמו קהילה שמקדשת רק שניים מבין ארבעת האלמנטים, משתמשת רק באש ובאוויר, ואת המים והאדמה שוכחת. האוויר מלבה את האש, עד שהיא הופכת ממדורה מגינה ומחממת לשריפה ענקית ששורפת ומכלה הכל.

אנחנו כמו גוף אנושי פיזי שיש בו עודף מוגזם של אנרגיית יאנג ומחסור באנרגיית יין, ולכן הוא מפתח מחלות אוטואימוניות כרוניות מסתוריות.

אז הגוף של האנושות חולה, חולה מאוד. אין צורך להכביר על כך מילים אחרי 7.10.23 והקטסטרופה שאנחנו חיות כרגע בעקבותיו, ובכלל אחרי אלפי שנים שבהן ארבעת פרשי האפוקליפסה – רעב, מוות אלים, מגפות ומלחמות – מלווים אותנו בכל אשר נלך. שלא לדבר על ההרס הסביבתי, האליטות שמגבירות עוד ועוד את שליטתן בהמונים, הבדידות, הניכור, הדיכאון, ההתמכרויות...

תאמרו, כך היה מאז ומעולם.

נשיב: לא כך היה. ממצאים ארכיאולוגיים מראים שבתקופה הפרה-היסטורית היו על הפלנטה תרבויות שלום, לא היררכיות, מטריאכליות, שלא עסקו בלחימה. הן קידשו את הטבע וכל ברואיו, וראו עצמן חלק מהשלם הגדול, החי והפועם בכל. האלוהות של תרבויות אלה היתה נשית ולא גברית, היות שהאישה מזוהה עם האדמה ועם איכות הפריון הבוראת את החיים כולם.

לכן, בכדי לרפא את האנושות, עלינו רק להחזיר את המהות הנשית אל מקומה וביטויה השלם והמלא, כמחצית מהטבע האנושי.

אבל כדי לעשות זאת, עלינו קודם כל להיזכר בה. כי המהות הנשית - לאחר שדוכאה והושתקה במשך דורי דורות - שכחה את עצמה ואת עוצמתה.

זה מה שאני מנסה לעשות ב"ירח חדש", סדרה שהיא בעצם מסע היזכרות במהות הנשית הטבעית והבריאה שנשכחה מאיתנו.

אני מבקשת להשיב לנו את הקול שאבד לנו – קול שהוא גם אימהי ובייתי וגם מיני ופראי, קול שלפעמים הוא לחישת רוח ולפעמים שאגת לביאה, שהוא גם ילדותי ושובב וגם נושא בחובו את חוכמת הסבתות מדורי דורות. אני מאמינה שאם נחזור להשמיע אותו, במרחב הפרטי והציבורי, תהיה לכך השפעה מרחיקת לכת ומיטיבה מאוד על הכלכלה, האקולוגיה, הפוליטיקה והחברה, על נשים ועל גברים (שגם הם נושאים פצע-פטריארכיה קשה, וגם להם יש חתיכת דרך משל עצמם לעשות בחזרה אל הגבריות הבריאה).