אמיגדלה, שקד, אל ואלה

נתחיל עם האמיגדלה.

האמיגדלה היא אזור במוח שלנו (ושל כל בעלי החוליות המורכבים) שאחראי על תהליכי בקרה רגשיים ויצירת זכרונות רגשיים. יש לה צורה של שקד והיא מורכבת מ-13 גרעינים.

על שום צורת השקד שלה היא קיבלה את השם אמיגדלה, שהוא שמה המדעי של השקדייה - Prunus amygdalus.

מקור המילה אמיגדלה (לשקד) בא מהשפות השמיות העתיקות, ומשמעו: האם הגדולה!

אמיגדלה ~ האם הגדולה.

(האין זה מרגש?).

או בשפה השומרית: AMA GAL.

ולמה השקד קיבל את השם "האם הגדולה"? משום שבעולם הקדום הוא היה עץ המקודש לאלה אשרה, שהיא אם כל האלים בכנען, אלת האדמה והפריון.

לצדה מכהן האל "בעל", שהוא אל הגשמים והסערות, ומשמו לקוח המונח "חקלאות בעל" (חקלאות ללא השקיה, המסתמכת על מי גשם בלבד), וכן מושג הבעלות, שהוא רעיון מפתח בתפיסה הפטריאכלית והכלכלית שהחלה בדיוק אז להיווצר.

[ממליצה בהקשר זה לקרוא את הספר "מה זה כסף" של דני לסרי].

שמה המלא של אשרה הוא "רבת אתרת ים" (הגבירה הצועדת על הים. [המים הם אלמנט נשי]). השורש א.ת.ר פירושו לצעוד (לתור, אתר). מאוחר יותר ה-ת' וה-ש' התחלפו, והשורש ש.ר.ה התקבל במובן של מנהיגות ומלוכה (שר, שררה).

חוקרת המקרא דבורה לדרמן דניאלי  טוענת שהשם של שרה אמנו, המגיע משורש זה, הוא גלגול של אשתר, וכן שהשם "ישראל" מגיע משרה אמנו (שרה - ישראל) ולא מיעקב אבינו.

בחורבת תימן שבמזרח סיני נמצא כד עתיק ועליו ציור עץ שבצמרתו שקד גדול, משני צדדיו יעלים, ומצדו השני כתובת: ”ליהוה שמרן ולאשרתה”. כלומר,

אשרה נחשבה בישראל וביהודה כבת הזוג של יהוה, כאלה הנושאת ברכה ואולי אף מתווכת בין האדם לבין בן זוגה האל הזכרי.

עד שגירש אותה מעליו.

האשרה יוצגה כעץ חי, מניב, שסימל חיים, הזנה, פריון ושפע. מכאן גם שמות העצים אלון ואלה - עצים מקודשים. פעמים רבות אלת הפריון גם מיוצגת ע"י עץ התמר.

העצים עצמם (כלומר עצים פרטיים, מסוימים) נחשבו מקודשים ושימשו כאתרי פולחן לאלה האם, בכל התרבויות הקדומות של כנען והאזור, וגם בעם היהודי עצמו עד סוף תקופת בית ראשון.

התנ"ך, מלכיו וכוהניו מנהלים מלחמה ממושכת (ובתחילה לא כזאת יעילה) נגד האשרות (העצים הפולחניים), ומצווים לכרות אותם: ”לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ” (דברים ט"ז, כ"א).

וגם: ”וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ” (דברים ז', ה').

שמה המקורי של עיר הפולחן התנ"כית בית-אל הוא "לוז", שפירושו המקורי (ועד היום בערבית): שקד.

יעקב אבינו מקים שם מצבה, שהיא אביזר הפולחן הזכרי, המסמל עדות וזיכרון (זכר-זיכרון). כלומר הצורך הזכרי בהנצחת המורשת שלו עצמו באמצעות בנייה (מצבה, מקדש, פירמידה וכו') או באמצעות הקמת שושלת צאצאים מזרעו (ובתוך כך העברת השם מאב לבן ולא מאם לבת, וכן פיקוח ושליטה על הילודה [על הרחם הנשית]).

הפולחן הנשי - עץ חי. הפולחן הגברי: מצבת זיכרון.

בכל רחבי המזרח הקדום נמצאו אינספור ציורים ופסלים המתארים את האלה כמיוצגת ע"י עץ המוקף חיות בעלות קרניים, כגון איילים, עזים או יעלים, וכן ציפורים. כל אלה הם סמלי האלה ברחבי המזרח הקדום:

העץ - המסמל הזנה ושפע. האיילים הניזונים מהעץ - כסמל להרמוניה והזנה. היונה או הציפור - כסמל לחופש, עוצמה והרמוניה. [וכן הנחש - המסמל טרנספורמציה. הפרה והעגל היונק - המסמלים אימהות והזנה. והמים - המסמלים חיים].

ישנו פסוק בתנ"ך שבו נראה כי ה' מנסה לנכס לעצמו את הדימוי של העץ: "אני עניתי ואשורנו, אני כברוש רענן, ממני פרייך נמצא (הושע י"ד, ט'), כאשר המילים "עניתי ואשורנו" הן למעשה התייחסות לאלות ענת ואשרה.

העץ המקודש לאלה הוא גלגולו הראשון של עץ החיים, וגם של המנורה בבית המקדש והחנוכייה.

גם מטה אהרון, שהוא ממש מטה קסמים, הינו למעשה חוטר של עץ שקד, אשר הצמיח פרחים ושקדים וכך סימל ששבט לוי הוא השבט הנבחר.

המטה גם שימש בנסים של משה ואהרון מול פרעה, ומעניין לראות את הסמלים המופיעים בנסים אלה: הוא הופך לנחש (סמל האלה) בהתמודדות מול חרטומי פרעה, והוא הופך את היאור לדם (וסת, לידה) במכת מצרים הראשונה.

[אוקיי. פה כמעט גלשתי לעוד מלא מידע מרתק על נחשים במיתולוגיות השונות, אבל אני מחזיקה את עצמי ושומרת את זה למאמר נפרד].

ועכשיו אפשר לסגור מעגל שוב אל האמיגדלה אשר במוח. שכאמור יש לה 13 גרעינים, וכידוע (או שלא) 13 הוא המספר המקודש לאלה ולנשיות, משום שהירח (האלמנט הנקבי בשמים) עובר 13 מחזורי התמלאות והתרוקנות בשנה, וכך גם האישה - עם 13 מחזורי וסת בשנה.

האמיגדלה היא האחראית אצלנו לזיכרון הרגשי, למערכת פייט/פלייט/פריז, ויש לה תפקיד משמעותי בתופעה של פוסט-טראומה (PTSD), היות שהיא נכנסת למצב של דריכות מוגברת שמקפיצה אסטרטגיית התגוננות על כל גירוי קטן אצל אדם שעבר טראומה לא מעובדת ולא משוחררת.

פוסט טראומה החלה להיחקר במלחמת העולם הראשונה, ונחשבה אז לתופעה של היסטריה, חולשה ונשיות.

בוויקיפדיה כתוב ש-10% מתושבי ישראל לוקים בפוסטראומה. לי נראה שאולי הפוך, 10% מאיתנו לא לוקים בפוסטראומה.

בכל אופן, אם בא לנו להיות קצת פחות במרחבי הטראומה וקצת יותר במרחבי ההרמוניה, החיים, השפע והפריון, אולי אפשר למצוא רמז לתשובה בכל הסיפור שסופר כאן עד כה, ובדברי בני ישראל לירמיהו, שליח ה' צבאות, שדורש מהעם להפסיק את פולחן האשרה. והם עונים לו: "וּמִן-אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ-לָהּ נְסָכִים - חָסַרְנוּ כֹל; וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב, תָּמְנוּ".

[מאז שהפסקנו להתפלל לאלה הגדולה, אנחנו חיים במחסור ומתים ברעב ובמלחמה].